צמחי מרפא ותבלין

קורנית



קורנית (מתוך ויקיפדיה ישראל על פי זכויות היוצרים שלה )
קורנית הוא סוג של צמחי תבלין, בני שיח רב שנתיים ממשפחת השפתניים. בסוג נכללים מעל 350 מינים שגובהם הממוצע כ-40 ס"מ ומקורם בדרום אירופה, צפון אפריקה ואסיה. השם "קורנית" ניתן לצמח זה עקב תחושת הקרירות הנוצרת על הלשון בעת לעיסת עלי הצמח. הצמח ידוע גם בשם טימין.
הקורנית היא צמח כיסוי עשבוני ירוק-עד, הצימוח הוא מהיר וצפוף, רוב המינים צומחים לגובה של פחות מ-10 סנטימטרים. הגבעולים משתרשים לכל אורכם. העלים קטנים ומעוגלים בעלי ריח ארומטי. הפריחה ברוב המינים בגווני ורוד, בארץ בחודשים אפריל – מאי, באירופה ביוני-יולי. הקורנית עמידה בקור וביובש ומעדיפה תנאי שמש מלאה.
המין הארומטי ביותר הוא בת קורנית פשוטה (Thymus vulgaris) נקרא גם בת קורנית מצויה. הקורנית הייתה ידועה כבר בתקופת המשנה ושמשה למאכל ולתיבול: "חבילי אזוב והסיאה והקורנית קוטם ואוכל" (תוספתא, שבת ט"ו, י"ב).

טימין הוא מקור עשיר בברזל ומשתמשים בו רבות בבישול, בבשרים, במרקים ובפרט בבישול בשר כבש, עגבניות וביצים. למרות טעמו החזק הוא לרוב אינו מסתיר או מטשטש את טעמם של תבלינים ועשבי תיבול אחרים, ובזכות תכונה זו משמש מרכיב בתערובת התבלינים הרב דה פרובאנס.
הטימין נמכר בשתי צורות, מיובש או טרי. כשהוא טרי הוא יותר עשיר בטעמים אבל בו זמנית לא נוח לעבודה, והוא אינו טוב לשימוש לאחר יותר משבוע אחד. טימין טרי אפשר למצוא בכל עונות השנה. הוא נמכר לרוב כצרור ענפים שהם הגבעולים שנגזמו מהצמח. הגבעול מורכב מגזע עצי שעליו עלים זוגיים ופרחים. נהוג להשתמש בגבעולי טימין שלמים כחלק מהבוקיי גרני, צרור של מגוון עשבי תיבול שנותן ניחוח לתבשילי ציר ולמרקים. אפשרות שנייה היא הורדת העלים הירוקים מהגבעול, ואז הגזע העצי הקשה נזרק. טימין מיובש שומר על טעמו יותר מאשר עשבי תיבול אחרים.
רפואה עממית
הטימין מכיל salicylates (רכיבים צמחיים טבעיים דמויי אספירין).כיום כצמח רפואי, משמש הטימין בעיקר לטיפול במגוון בעיות במערכת הנשימה.הפעילויות נוגדות חיידקים של הטימין מסייעות גם במניעת מחלות שמקורן במזון. שמן הטימין הוכח גם כבעל השפעות מעכבות גדילה של חמישה מחוללי מחלה חשובים שמקורם במזון.
מינים בולטים
בארץ ישראל נפוצים המינים הבאים:
קורנית הערבות (שם נרדף בת-קורנית הערבות) (Thymus bovei) - נפוצה בנגב ובערבה
קורנית מקורקפת (Thymus capitatus, שם נרדף CordoThymus Capitatus)- צומח בצפון הארץ ובמרכזה
מינים בולטים נוספים:
קורנית הבר (Thymus serpyllum)
קורנית לימונית (Thymus × citriodorus) - זוהי הכלאה בין בת קורנית פשוטה ל-T.pulegioides
קורנית ספרדית (Thymus zygis)

לענה שיחית- שיבא

מתוך ויקיפדיה

לַעֲנָה (שם מדעי: Artemisia), סוג של צמחים שבו בסביבות 180 מינים. הלענה נפוצה בקרב המטבח המרוקאי וידועה בטעם העלים המריר שלה. בין השאר היא משמשת להכנת אבסינת, אוזו ויין ורמוט. הלענה ידועה באבקניה האלרגנים אשר פורחים בסתיו וגורמים לאלרגיות רבות בקרב הרגישים אליה.
בישראל נפוצים 5 מינים:
לענת המדבר (Artemisia herba-alba, נקראת גם Artemisia sieberi)
לענה חד זרעית (Artemisia monosperma) - הנפוץ ביותר, שיח ירוק בעל עלים בשרניים. בחורף הענפים רכים והעלים גדולים ואילו בקיץ הענפים מתקשים והעלים קטנים.
לענת יהודה (Artemisia judaica) - צומחת בדרום הנגב, בדרום ירדן ובסיני.
לענה שיחנית (Artemisia arborescens) - מוכרת בשמה העממי כשִיבּה או שִיבּא.
עלי הלענה השיחנית מכילים שמן סנטונין (Santonin) שיש המאמינים שהוא בעל סגולות מרפא.
עלי הצמח מרים מאוד לכן לא חולטים אותם כפי שהם, אלא מוסיפים אותם לתה רגיל.
לענת המכבד ('Artemisia scoparia)
מינים בולטים נוספים:
לענה דרקונית (Artemisia dracunculus) - עשב תיבול נפוץ, מוכר גם בשם טרגון.
לענה מצויה (Artemisia vulgaris) - בשימוש נרחב ברפואה הסינית העממית.
לענה חד-שנתית (Artemisia annua) - ממנה מפיקים ארטמיסינין (artemisinin) לטיפול טבעי במלריה.
לענת האבסינת (Artemisia absinthium) - ממנה מכינים את משקה האבסינת.
אזכור בתנ"ך ובספרות התורנית
הלענה נזכרת בתנ"ך 8 פעמים, ותמיד כמשל לדבר רע - משל לחטא של עבודה זרה, ניאוף או עיוות הדין; או משל לייסורים של חורבן, עוני וגלות.‏[1].
הרמב"ם בפרק יד מהלכות מאכלות אסורות, הלכה יא:
כיצד, הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכווה גרונו ממנו, או שאכל חלב חי, או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ואם ערב דבר מר בתוך קדירה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב.

נַעְנַע (גם נַעֲנָה; בערבית: נַעְנַע, נַעְנַאע; שם מדעי: Mentha)

מתוך ויקיפדיה

הוא סוג במשפחת השפתניים, הכולל 25 מינים שונים, מתוכם ארבעה הגדלים בר בישראל.
הנענע היא צמח רב-שנתי הפורח בחודשים יוני-אוקטובר. ישנם מינים עם עלים חלקים ואחרים שעליהם מכוסים שערות. הצמח מתרבה גם באמצעות רבייה וגטטיבית, על ידי שלוחות על-קרקעיות ותת-קרקעיות.
על העלים נמצאות בלוטות המכילות שמן ריחני, המכיל את החומר מנתול, המשמש ברפואה (בעיקר ברפואת השיניים), בארומתרפיה וכתבלין למזון - בעיקר בתעשיית התה והמשקאות, אם כי במטבח הבריטי משמשת המנתה גם לתיבול תבשילי בשר כבש וכקרם מילוי לשוקולד. מולקולת המנתול, פועלת על קצות תאים רגישים לטמפרטורה ומגבירה את רגישותם לקור. זוהי מולקולה קטנה מסיסה בשומן (הידרופובית) כך שהיא יכולה לחדור דרך שכבת האפיתל של הלוע ולהגיע אל העצבים האחראים לתחושת החום והקור. אכילת מנטה או נענע בפה סגור לא תגרום תחושת "רעננות" אבל הקירור הקל שגורמת שאיפת אוויר לאחר שהמנתול יפעל על קצות העצבים יגרום תחושת קור חזקה.
ברפואה העממית מקובל שימוש בחליטה של עלי נענע לטיפול בבחילות, קלקול קיבה, גזים, התקררות, חום וכאבי ראש. בשפה העממית, בישראל, נוהגים לכנות את המין נענע חריפה (peppermint) מנטה, ואילו משתמשים בשם נענע עבור המינים הנפוצים בעלי הטעם העדין יותר. טעמה של המנטה עז יותר, בשל אחוז המנתול הגבוה יחסית המגביר את חריפותה.
בישראל גדלים בר המינים הבאים, בבתי גידול לחים:
נענת הכדורים (Mentha pulegium)
נענת המים (M. aquatica)
נענע ריחנית (M. suaveolens)
נענע משובלת (M. longifolia) נענע

עשב לימון-לימונית

מתוך ויקיפדיה

עשב לימון (שם מדעי: Cymbopogon; נקרא גם לימונית ריחנית או למון גראס) הוא צמח עשבוני רב שנתי ממשפחת הדגניים. עשב הלימון צומח במקור באזורים טרופיים בדרום מזרח אסיה ובאפריקה.
הצמח מתנשא לגובה של 1-2 מטר. החלק התחתון של הגבעול מעובה ודומה לבצל ירוק, והעלים משוננים ומחודדים בקצותיהם וטעמם דומה ללימון. זהו צמח שקל לגדלו: הוא גדל כמעט בכל סוג של אדמה וזקוק לחשיפה רבה לאור שמש והשקיה תכופה. ריבויו נעשה על ידי חלוקת גוף הצמח והפרדת שורשיו.
עשב הלימון נפוץ במטבחים אסיאתיים רבים (תאילנד, אינדונזיה, סרי לנקה, וייטנאם ועוד) ובאיים הקאריביים. בגבעול הבשרני משתמשים לבישול מרקים, ותבשילי עוף דגים וירקות, ובעלים - לחליטות תה.
לצמח סגולות מרפא. תה מעלי עשב הלימון, משמש להרגעת מערכת העיכול, להרגעת כאבים ונגד נדודי שינה. מחקרים חדשים שהתבצעו באוניברסיטת בן-גוריון, מצאו, שציטראל - החומר שנותן לעשב הלימון את טעמו הלימוני, הורג תאים סרטניים במבחנה מבלי לפגוע בתאים רגילים הגדלים במבחנה. חושבים שבעתיד הוא יכול לסייע במלחמה בסרטן (ראו קישורים). עד עכשיו (אוגוסט 2010) לא הודגמה היכולת של הציטראל להרוג תאים בתוך גידול סרטני הגדל בתוך בעלי חיים או בני אדם. שמנים אתריים המופקים מהציטראל, משמשים בעיסוי לחיזוק שרירים והרגעת כאבי עצבים. שמנים אלה משמשים בתעשיית הסבונים והבשמים.
מאחד ממיני עשב הלימון (Cymopogon nardus), מפיקים את שמן הציטרונלה הידוע בסגולות החיטוי שלו ומשמש ליצור חומר דוחה יתושים.
מרווה

מתוך ויקיפדיה

מרווה (שם מדעי: Salvia) היא אחד מסוגי הצמחים במשפחת השפתניים ובו כ-700 מינים, מהם כ-24 מינים מיוצגים בצמחיית ארץ ישראל. המרווה היא אחד מצמחי המרפא וצמחי התבלין העתיקים והנפוצים ביותר בארץ ישראל ובאזורי צמחייה ים תיכוניים.ה בוטנית
על סוג זה נמנים צמחים שהם עשבים, בני-שיח או שיחים. הפרח הוא דו-שפתני, אופייני. בפרח שני אבקנים, ולעתים שני סטמינודים כלומר, אבקנים 'עקרים'. זאת בניגוד לרוב הסוגים האחרים במשפחה, שלהם 4 אבקנים. הגביע רחב מ-1 מ"מ.
הפרודות - כלומר, זרעי המרווה - חלקות, ומתכסות בריר כשהן נרטבות. ככל הנראה מנגנון זה קשור להפצת הזרעים של המרווה.
חשיבות המרווה לאדם
המרווה היא צמח בעל תכונות חיוביות ותרומה לאדם:
רפואית - במיני מרווה שונים כ'צמח מרפא' לתסמינים ותחלואים שונים.
תזונתית - מרכיב בזרעי מינים שונים משמש כתוסף תזונה ומקור לחומצות שומן חיוניות.
קולינרית - שימוש בעלי המרווה לחליטת תה ולתיבול מאכלים.
נוי - במיני מרווה שונים כצמח גן ונוי בעל פריחה נאה וניחוח נעים.
אקולוגית - צמח-בר בעל חשיבות אקולוגית.
בוטנית - מאפיין בתי-גידול שונים ברחבי העולם.
מיסטית - קיימת חשיבות סמלית למיני מרווה שונים.
המרווה בדת ובמסורת היהודית
השם העברי הקדום של המרווה מופיע כבר בתלמוד.
במינים אחדים מסתעפים לפעמים ענפי התפרחת בצורה שיש בה דמיון למנורת שבעת הקנים שהייתה בבית המקדש, ויש הסוברים כי שימשה השראה לצורת המנורה.
פירוט מיני המרווה

מרוות הגדלות בר בארץ-ישראל
מובאות כאן מרוות הנתונות כגדלות בר בארץ-ישראל, לפי סדרם הסיסטמטי.
דבורת-עץ עדינה מאביקה מרווה ריחנית
מרווה משולשת (Salvia fruticosa Mill)
מרוות החפים (Salvia bracteata)
מרווה מנוצה (Salvia pinnata) -מין זה ניכר בעליו המנוצים, ובגביע נפוח. צבע הפרח וריאבילי- לבן, ורוד וכן אדום. הוא מצוי בעיקר בשדות, אדמה כבדה ובתות ברוב חלקי הארץ.
מרוות הפטל (Salvia rubifolia)- ניכר בפרחיו הסגולים. מצמחי החרמון.
מרווה מצרית (Salvia aegyptica)- שיח רב-שנתי קטן. ניכר במראה כללי אפרורי. הגביע שעיר. הפרח קטן וצבעו כחול-לבן. מצוי במחוזות החמים של הארץ.
מרוות המדבר (Salvia deserti)
מרווה דגולה (Salvia viridis)
מרווה רחבת-גביע (Salvia multicaulis)-ניכר בגביעו, שהוא רחב יותר מהפרח בזמן הפריחה. לאחר הפריחה, הגביע מאדים. זהו צמח שנחשב לנדיר מאוד בארץ ישראל המערבית. הוא אופייני להרים גבוהים, וקיים בחרמון.
מרוות פינר (Salvia pinardii)
מרוות יהודה (Salvia judaica)-אופייני למין זה גבעוליו, שגווניו אדמדמים בשעת הפריחה וההבשלה. מבע הכותרת סגול, לגביע צורה אופיינית. נפוץ ברוב חלקי הארץ.
מרווה ריחנית (Salvia dominica) בן שיח מסועף, צבע הפרחים בהיר. מצוי כמעט בכל הארץ.
מרווה שסועה (Salvia ceratophylla)
מרווה מרושתת (Salvia sclarea)-שיח ר"ש, נדיר ביותר. משמש כמקור לאומגה 3
מרווה כחולה (Salvia indica)-שיח ר"ש, ניכר בפרחיו הכחולים והגדולים. צמח של הרים גבוהים- 600 מ'+, ונחשבת לנדירה
מרווה בוצינית (Salvia microstegia)-ניכר בשושנת עליו הגדולים והצמירים, ופרחיה הלבנים הגדולים. עשבוני ר"ש, מצמחי החרמון.
מרווה צמירה (Salvia lanigera)- ניכרת בעליה הגזורים-מנוצים, ובפרחים הסגולים. הצמח כולו צמיר. מין זה מצוי בעיקר במדבריות.
מרווה מצויה (Salvia verbenaca)- העלה חרוק (משונן בשפתו) הפריחה ורודה-כחולה. מצויה בעיקר בבתות בחבל הים-תיכוני.
מרוות ירושלים (Salvia hierosolymitana)-עשבוני ר"ש. ניכר בשושנת עליו הגדולים, ובפריחתו היפה- בצבעי לבן, ורוד ואדום. מצוי במקומות סלעיים בחבלים הים-תיכוניים.
מרוות אייג (Salvia eigii)
מרווה סורית (Salvia syrica)
מרווה קוצנית (Salvia spinosa)- עשבוני ר"ש. מין זה ניכר בשושנת עליו הגדולים ובפרחיו הלבנים. שמו ניתן לו על פי החוד שמאפיין את צורת עלי התפרחת. מין זה מאפיין שדות, בעיקר בחבלי הספר והמדבר.
מרווה ארצישראלית (Salvia palaestina)
מרווה מלבינה (Salvia samuelssonii)

מרוות המשמשות כצמחי רפואה ותבלין
מרווה מרושתת (Salvina sclarea)
מרווה רפואית (Salvina officinalis)
מרווה נאה (Salvia elegans)
סלוויה דיווינורום (Salvia divinorum) - מין של מרווה הגדלה במקסיקו. תמציתו משמשת כסם הזיות.
מרווה משולשת (Salvia Fruticosa Mill)

מרוות המשמשות כצמחי-גן למטרות נוי
מרווה רפואית (Salvina officinalis)
מרווה דו-גונית (Salvia bicolor)
מרווה קקלית (Salvia cacaliifolia)
מרוות החורשים (Salvia chamaedryoides)
מרוות קליבלנד (Salvia clevelandii)
מרווה נאה (Salvia elegans)
מרווה בוצינית (Salvia microstegia)-
מרווה 'אינדיגו ספיירס'
מרווה קמחית (Salvia farinacea)
מרווה מכסיפה (Salvia argenta)
מרוות גרג (Salvia gregii)
מרווה הדורה (Salvia splendens)
מרווה צחורה (Salvia leucantha)
מרווה מפושקת (Salvia patens)
מרוות אֳפרים (Salvia nemorosa)
מרווה זהובה (Salvia aurea)
מרווה אפריקאית (Salvia africana)
מרווה אדומה (Salvia cocconea)
מרווה ביצתית (Salvia uliginosa)
מרוות ירושלים (Salvia hierosolymitana)
מרוות גרהם (Salvia grahamii)

מרווה משולשת (שם מדעי: Salvia fruticosa Mill. ערבית: مرمية ) היא בן שיח מין של הסוג מרווה ממשפחת השפתניים. שמות נוספים בשימוש: בערבית - מאראמייה, ג'עסס, קוסעין. באנגלית - Three Lobed Sage, Salvia libanotica או East Mediterranean sage.
המרווה המשולשת היא בן שיח המגיע עד לגובה של כמטר אחד. ענפיה ארוכים שעירים, העלים ירוקים בעלי מרקם קטיפתי ובצבע ירוק לבנבן כסוף. העלה מורכב משתי אונות קטנות ואחת גדולה, ומכאן שמה "מרוה משולשת". המרווה גדלה באזור ההר יחד עם חורש ים תיכוני, בעיקר באדמות המכילות צורן. חודשי הפריחה הם אדר וסיון.
רפואה עממית
המרווה המשולשת משמשת ברפואה העממית ומוזכרת כבר מימי הרומאים בהקשר של שימוש רפואי בספרו של אסף הרופא. השימושים בה רבים ובמסורת תושבי המזרח התיכון היא נחשבת כאחד מצמחי המרפא העיקריים. הצמח משמש לחיזוק הגוף בשל כמות הצורן שבו וכן לבעיות במחזור החודשי וכאבי בטן, טחורים ועצירת דימום. העלים מכילים שמן אתרי וטאנינים המשפיעים על - חיטוי וניקוי כלי הנשימה, כיוח, הרגעת עצבים, מניעת היווצרות אבנים בכליות, צימות, ועוד.
קישורים חיצוניים-מקורות נוספים
מרווה משולשת ב"צמחי מרפא" - האתר של ניסים קריספיל
מייק לבנה, מרווה משולשת

- באתר "צמח השדה"